<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שני סימן ל"ב</h1>
<h2>דף לח.</h2>
תנה דעתך ומחשבתך שים בם שעשועיך, [לשון הפייט]. כמ' [עובדיה א'] אם בין כוכבים שים קינך, שפי' תשים, והאומ' ושים בו"ו טועה הוא והמבין יבין כי הכל דבר אחד הוא. ע"א שום בם, כמו לשום בם שעשועיך שלא תסיח דעתך מהם. דאמ' בפ"ק דשבת [י"ב ע"א] דחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה קל וחומ' מציץ מה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמר' תורה והי' על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו מהם, תפילין שיש בו הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. ויש מקשים, דתנ' במשנת אילו נאמרין [סוטה ל"ח ע"א] כשמברכין הכהנים את העם במדינה נושאים ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש נושאים כפיהם למעלה מראשיהן חוץ מכהן גדול מפני הציץ, האיך נושאין למעלה מראשיהן הלא תפילין חמורין מציץ. וכן הקש' בספר יריאים. ובהילכו' תפילין הקש' בע"א וזה לשונו, אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד תפילין שיש בהן הזכרות הרבה וכו'. אע"ג דאמ' בפ' במה אשה יוצאה [שבת ס"ב ע"א] שקמיעין כיון שמחופין בעור מותר להכניסן לבית הכסא, תפילין היינו טעמ' דאסירי משום ש'ד'י' שי"ן דל"ת יו"ד, אלמ' הזכרות שבפנים מהני להו חיפוי עור, א"כ ליכ' ק"ו דהא בתפילין נמי חדא הזכרה היא, הא לא קשי' דלעיניין הכנסת בית הכסא הוא דמהני חיפוי עור, אבל לעיניין דריסת רגלים דאתי' על ידי היסח הדעת לא מהני חיפוי עור הילכך אית' לק"ו. תדע דציץ חמור מתפילין לעיניין דלא דמי לדריס' רגלים דתנן במסכ' תמיד [פ"ז מ"ב] ובאילו נאמרין [סוטה שם] במדינה נושאין כהנים ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש למעלה מראשיהם חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ אבל משום תפילין שבראש שאר כהנים לא חיישי', וטעמ' דבמקדש למעלה מראשיהן ובמדינה כנגד כתפיהן לפי שבמקדש השכינה שורה על ידיהן ונאה הדבר שהא שריית השכינה למעלה מן הראש, אבל במדינה דליכ' שכינה שורה אין צריך למעלה מן הראש, ספר יריאים. שים בם שעשועיך, שחייב אדם למשמש בתפילין כל שעה שלא יסיח דעתו מהן. אמרינן בפ' לולב וערבה [סוכה מ"ו ע"א] רבנ' דבי רב אשי כל אימת דמשמשי בהו מברכי, פי' ריב"א מברכין לשמור חוקיו וטעמ' דמילת' לפי שחייב אדם למשמש בתפילין ועדיפ' הך מצוה מסילוק תפילין. ולשון כל אימת דמשמשי בהן מוכיח שאין פירושן כשהיו מניחן קודם זמנו היום ולכשהיה מגיע זמנו היו ממשמשין ומברכין להניח תפילין, כדתני' בהקומץ רבה [מנחות ל"ו ע"א] היה משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדן מניחן, ולכשיגיע זמנו ממשמש בהן ומברך, ובספר יריאים, כל אימת דמשמשי בהן כשנסתלקו תפילין של ראש ממקום שמוח של תינוק רופס והן מחזירין אותן למקומן, והוא פי' אימתי, דהא מייתי' לה אפלוגת' דר' מאיר ורבנ' דפליגי בתפילין דא"ר מאיר כל אימת דמנח להו מברך עלייהו ומיית' לה דרבנ' דבי רב אשי סברי כר' מאיר, והכי הילכת'. והתום והיושר כי לשון כל אימת דמשמשי בהן אינו משמע שהיו מחזירין אותו למקומן אלא משמ' שבמקומן היו ממשמשין בהן. ולי נר' כל אימת דמשמשי בהן, אפי' לא נסתלקו ממקומן אלא שהסיחו דעתן מהן שצריך לחזור ולברך. ורבנ' דבי רב אשי כל אימת דמסחי דעתייהו היו משמשי בהן ומברכי. כי המישמוש כאילו מניח. וכבר כתבתי אצל ותופשיהם אסורים הם כי בהיסח הדעת צריך לחזור ולברך.
<h2>דף מד:</h2>
גם תדרוש ליד וראש אחת היא הברכה, [לשון הפייט]. אמ' בהקומץ [מנחות ל"ו ע"א] שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך שח אין לא שח לא, והא שלח רב חייא על תפילה של יד אומ' להניח תפילין ועל תפילה של ראש אומ' על מצות תפילין. אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא שח מברך אחת שח מברך שתים. פר"ש, שח מברך שתים, כדשלח רב חייא. וכן [כ'] ה"ר משה בר' מיימון [פ"ד מהלכ' תפילין ה"ה, ו'], אם לא שח, דלהניח דיי לשתיהן, ואם שח מברך על של ראש על מצות. וקשה מאי הוי דקא מתרץ לא שח מברך אחת שח מברך שתים, הכי הוי ליה לתרוצי ההוא דשלח רב חייא בשח. והשת' דקאמ' לא שח מברך אחת שח מברך שתים, הלשון משמע דִמְהַדר אהא דאמר שח אין לא שח לא. ולשון רש"י שכתב שח מברך שתים כדשלח רב חייא מוכח דאביי ורבא לא קא מהדרי אדרב חייא אלא אהא דפריך שח אין לא שח לא. ומלשון התירוץ דקאמ' לא שח מברך אחת שח מברך שתים משמ' דמעיקרא לא ידעינן דשח מברך שתים, הלא גם מעיקרא ידעינן דשח מברך שתים מדאמ' שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך. וי"ל דהא דקאמ' לא שח מברך אחת וכו' אדרב חייא קאי, כלומ' בלא שח מודה רב חייא דאינו מברך אלא אחת ובשח הוא דמברך שתים, והמבין יבין. ופר"ת דגם בלא שח מברך שתים על של יד להניח תפילין ועל של ראש על מצות תפילין, והכי פי' שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך על ראש להניח [ו]גם על [מצות] תפילין מברך. ופריך שח אין לא שח לא, כי סבור המקשה מה שאמ' שח בין תפילה לתפילה חוזר ומברך היינו חוזר ומברך ברכה אחת על של ראש. ואם לא שח די בברכה אחת לשתיהן, והא שלח רב חייא וכו' אלמא אפי' לא שח מברך שתים. ומתרץ אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא שח מברך אחת, פי' לא כמו שהיית סבור לא שח ברכה אחת לשתיהן ואם שח מברך על מצות על של ראש, אלא ה"ק לא שח מברך אחת על ראש, שח מברך שתים על של ראש להניח ועל מצות וההיא דשלח רב חייא בלא שח. ולפיר"ת אתי שפיר לא שח מברך אחת שח מברך שתים. וה"ר שמחה ז"ל הביא ראייה לפר"ת מירושלמי דאמרינ' התם בהרואה בירושלמי [ברכות פ"ט ה"ג] כשהוא מניחן מברך על הנחת תפילין וכשהוא לובשן על מצות תפילין, ע"כ הרי מניחן על של יד ולובשן על של ראש. וי"ל דאו או קתני ולא בבת אחת, ע"כ דברי ה"ר שמחה ז"ל. ואני אומר כי לא ראייתו ראיה ולא דחייתו דחייה, כי מניחן ולובשן מוכיחים כי מניחן שתים ולובשן שתים וה"פ כשהוא מניחן (על הנחת שתים) עד שלא יקשור קשרן ויתקן מברך על הנחת תפילין וכשהוא לובשן, היינו קושר קשרן ומתקנן, מברך על מצות תפילין ותנא קורא לתיקון ולקשירה לבישה. פ"א כשהוא בְכִילַיין של ראש למטה ושל יד למעלה עליהן הוא מצווה ומברך הנחת תפילין כי כשמניח של יד למעלה כשיבא ליקח ולהניח עליו יעלו בידו תחילה של יד ומיד יניחם, ועיין לפנים אצל יד יקדם עת יעדם. אמנם חזר בו רש"י ופי' בפ' משוח מלחמה [סוטה מ"ד ע"ב] כפר"ת, וזה לשונו, שח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, ומדרבנן אסור לאישתעויי בין ברכת תפילה של יד לברכת תפילה של ראש, משו' דהמתחיל בברכת מצוה אסור לדבר עד שגומרה והני שתי ברכות כברכה אחת דמיין, כי שח בין תפילה לתפילה איכ' איסורא דרבנן ועבירה הוא בידו. הנה אפילו לא שח מברך על של ראש, א"כ הא דקאמ' לא שח מברך אחת היינו על של ראש, [שהשח] (שה)מברך שתים על של ראש, א"כ שח בין תפילה לתפילה עבירה הוא בידו שגרם לברכה שאינה צריכה. ולשון רש"י משמע דעבירה היא, היינו שמפסיק בין הברכות, והמבין יבין. ומי שאין לו אלא תפילה של ראש נר' שמברך שתים דלא יהא אלא שח ויש לחלק, ועיין לפנים אצל וזאת כזאת לא אוחזות כי שם כתבתי.
ליד ולראש אחת היא הברכה, [לשון הפייט]. לשון הפייט משמ' דברכה אחת לשתיהן ולפי זה היה לו לעשות, ודינם אם לא תתאים ברכה להוסיף צריכה. ולשון להחזיר משמע שחוזר ומברך שנית להניח תפילין על של ראש גם על מצות. ודינם אם לא תתאים [ברכה להחזיר צריכה]. פי' ששח בינתיים. ולשון תַתְאִים תַפְעִיל מגזרת שכולם מתאימות [שה"ש ד'] שעיקרן מפעילות.
